1936
מריון ברוך נולדה בשנת 1919 בבית לבן ויפה בשכונת איימסבוטל שבעיר-המדינה המבורג שבגרמניה.
היא הייתה בת הזקונים מבין שלושת הילדים לבית ברוך: האחות הבכורה הלגה ואחיה הגדול רולף, רולי, כפי שקראו לו כולם.
מריון נולדה למשפחה אמידה מהמעמד הבינוני-גבוה וחיה חיים רגילים ונוחים עד לשנת 1933 הארורה, כשהנאצים עלו לשלטון והכל החל להשתנות. המצב החדש החל לחלחל לתודעה כבר באירוע יום ראשון המדמם של יולי 1932, שנה לפני כן, בלילה בו התרחשו קרבות רחוב בין הנאצים לבין הקומוניסטים באלטונה, עיירה הצמודה להמבורג, כך תספר הלגה, אחותה, חמישים שנה מאוחר יותר.
מריון למדה עיצוב אופנה וסיימה את בית הספר בשנת 1935.
שנה לאחר מכן, שינויים חדשים בחייה החלו לסמן את העתיד: בתקופה זו, אחותה ואחיה הבוגרים ממנה כבר פעילים אקטיבית סביב הרעיון הציוני וסביב ההגירה לפלשתינה, כתשובה היחידה לבעיות היהודים באירופה. בשנת 1936 אחיה הגדול, רולי, עובר לחיות במחנה הכשרה אהרנסדורף ליד ברלין. מחנות ההכשרה היו מעין העתק מבני של קיבוצים, בהם הוכשרו צעירים יהודים לעבודות אדמה ולמקצועות שנדרשו לרעיון ‘הפרחת השממה’ בפלשתינה שאליה קיוו לעלות, מי בצורה לגאלית ומי לא. הלגה, אחותה הבכורה של מריון, שלמדה מזה כשנה במחנה הכשרה בשם “חירות חירות” שליד המבורג, מקבלת אישור עליה עם בעלה הטרי ברנרד והם מחליטים להגר מיד. אבי המשפחה, גאורג, התקשה לדמיין את חייו בפלשתינה, הארץ המדברית, כפי שהתקשו רבים מן היהודים המבוגרים והמבוססים של אירופה באותה העת. הוא ראה בציונות רעיון בלתי אפשרי, בלתי מתקבל על הדעת: “הגמלים יאכלו אותך בפלשתינה”, אמר לביתו הגדולה הלגה.
היא לא שמעה לו.
בשנת 1936, כחודש לאחר שהלגה עזבה את המבורג לפלשתינה, מתה ממחלתה אם המשפחה אירמה. ומריון נשארת לבד עם אביה.
Marion Baruch
בשנת 1938, בעודו עובר סדרת טיפולים בבית החולים של אוניברסיטת המבורג, מציעים הרופאים לגאורג להישאר במחלקת האשפוז לעוד מספר ימים כי “משהו גדול עומד לקרות ליהודים”. גאורג מסרב בטענה כי הוא מעדיף להיות עם בתו ולהגן עליה. יומיים אחר כך מתרחשים מאורעות ליל הבדולח. גאורג האב נעצר באותו לילה ארור, והוחזק במחנה הריכוז זקסנהאוזן ליד ברלין למשך כ-6 שבועות. מריון נשארה לבדה בבית סתור ומבולגן, אחרי ששוטרי המפלגה הנאצית הפכו בו באלימות כל פינה. היא מתיישבת במטבח, ושותה לבד בקבוק יין שלם.
אחיה, רולי, מגיע בבהילות מברלין כדי לוודא שמריון מוגנת, לאחר שקיבל מכתבים מבוהלים מהאחות הלגה בפלשתינה. הוא מתיישב מיד לשולחן, ובעזרת מכונת הכתיבה מתעד בדפוס את אשר הוא רואה:
“שולחן הכתיבה של אבא הפוך כמו שולחן של עורך במערכת עיתון. יש בקבוק ליקר ריק על שולחן המטבח”.
כאשר גאורג חוזר לאחר שישה שבועות ממחנה המעצר בזקסנהאוזן, כוויות הקור בידיו חמורות, והוא מתקשה לתפקד.
חוקים חדשים מוטלים על היהודים בגרמניה, ובעקבותיהם מריון מפוטרת מעבודתה בבית האופנה, ומתחילה לעבוד כציירת כרזות בתיאטרון היהודי בשכונת גרינדל. בשלב זה מבינים מריון ואביה שעליהם לנסות ולצאת מגרמניה בכל דרך. הוא פונה לרשויות בבקשה לאשר לבתו לצאת להולנד “על מנת לפגוש בחור”, הוא כותב. אנחנו לא יודעים דבר על אותו בחור. מאוחר יותר, תכתוב מריון לאחותה הלגה:
“אני תמיד מחפשת את הדברים חסרי התקווה”
מריון מקבלת את האישור המיוחל, אבל לבה לא מאפשר לה לעזוב את אביה והיא מחליטה להישאר בהמבורג כדי לעזור לו ולהגן עליו.
הצעד הבא הוא לנסות לארגן אישור עזיבה לגאורג, לפני הכל. כיוון שגאורג הוא אדם מבוגר ואמיד, דורשים השלטונות הנאצים סכום עתק כדי לאפשר לו לעזוב את גרמניה. תשלומים אלו נקראים “תשלומי כופר”. למשפחה כבר לא נשאר מספיק כסף והסכום הזה אינו אפשרי מבחינתם. התשלום יכל להתקבל רק מגורם חיצוני והכסף שהיה למשפחה לא יכל לעזור, כך הכניסו הנאצים כסף זר למדינה המבודדת.
המשפחה מנסה להשיג את הכסף בכל דרך ונכשלת. מריון כותבת לאחותה הלגה בפלשתינה, ומבקשת שתעזור לה לגייס את הסכום אותו דורשים השלטונות הנאצים. הלגה, מהגרת בעצמה, לא מסוגלת לגייס סכום שכזה.
בטלגרמה נואשת שמריון שולחת להלגה, היא כותבת רק מספר מילים בתחינה:
“הכופר, רק את יכולה לעזור לאבא!”
אבל הלגה לא יכולה. והיא תישאר עם הכאב על כך בלבה עד יומה האחרון.
מריון מנסה לעזוב שוב, הפעם היא פונה לדודתה בטי, בבריטניה. לשם כך נדרשת הצהרת הון מצד האב ופקיד מגיע כדי לבדוק את רכושה של מריון. הוא מציין:
“לנושאת המכתב יש מספר בגדים תחתונים ומספר בגדים רגילים, מזוודה משומשת ומספר פריטים אישיים חסרי ערך. לגבי החלק הראשון, מצאתי שיש יותר מאשר היא צריכה”.
האישור מתקבל ב-31 באוגוסט, 1939.
יום למחרת, ב-1 בספטמבר 1939 פורצת מלחמת העולם ה-2. שערי גרמניה נסגרים ומריון לא יכולה לעזוב. מריון ואביה נאלצים לעבור ל”בתי היהודים” בשכונת גרינדל שבהמבורג, שם ייאלצו לחיות תחת מערך חוקים חדשים ומגבילים ביותר.
חזרה לזמנים קצת יותר שמחים:
השנה היא 1936. אחותה הגדולה של מריון, הלגה, מתחתנת עם בחיר לבה ברנרד ושניהם מחליטים לעלות לפלשתינה. כמתנת פרידה מכינה להם מריון ספר עם ציורים וסיפור שכתבה, בחרוזים.
את הספר מצאנו לאחרונה. הוא מקסים ומשעשע, מעוטר באיורים מושקעים ויוצאי דופן ביופיים, סרקסטי ומלא הומור עצמי, ובעיקר – הוא חלון לנפשה העדינה של מריון.
הספר נפתח בהוראות לקרוא אותו לפי שיר ילדים גרמני מוכר: “שייט בים כמה כיף הוא” “Eine Seefahrt die ist lustig”.
לחיים!
לשיר לפי המלודיה:
“שייט על ספינה, הו כמה הנאה!”
להאזנה לשיר:
אדון וגברת נכבדם, חברים וחברות.
היום אנו מוליכים את הצער שלנו אל הגרדום!
אה לה הי, הולה הו – או
הולה היה, היה, היה, היה, הו!
“הוזנהורדט”
האם אתם מכירים את הבניין הלבן הישן מחוץ לאסם?
כן? אז כדאי שתדעו – הכל התחיל שם.
כאשר ברנרד
-באסם-
ראה את הלגה לראשונה
משהו לו קרה
הוא הסתחרר
ולא יכל להשתחרר
משהו בו השתנה.
הוי יה היי הי הו הויה הי
ולאחר שהאדמה סחרה עוד מספר פעמים סביב מרכזה.
יכלת לראות את הלגה – נעליים תופרת, מצחצחת, מברישה, מנקה.
אחר כך הלגה רכבה בגבורה על האופניים, מתחילה בזהירות
וכשמאחוריה הופיעה הילדה האיטית המעצבנת, היא הגבירה מהירות, ללא כל טעות.
זוג עיניים שחורות
כשחושבים על זה!
הלגה הזו, כמה צעירה היא היתה,
ומשובחת,
איך הוא רץ הזמן שלה!
מיד אחרי שנולדה, היא הכפילה את מידתה.
כל הילדות גדלות
הלגה גם
עם רכבות הצעצוע משחקות
בבית הקטן
הו היי הייי הו הא הא!
והשמש זורחת בשמחה, והציפור שרה בתשוקה
כשאבא ליווה את ביתו בבוקר לכתה.
וכשניגנה באורגן, את הפתק שעל השעון ראתה,
(כשהיא אמרה שזה שוברט, “חסרת הסוף” זו בעצם היתה.) [שם של סימפוניה של שוברט. ל.א.]
בבית הילדים בווסטפלייה, הלגה אהבה את הנערים מאוד.
ואת העצים הקטנים ואת השיחים ואת הציפורים ששרו ועוד ועוד!
אופני “קאנינג” מאוד שימושיות.
יותר שימושיות מאופנועים.מכוניות תוצרת “אורו” הן הכי טובות
(אם יש לאדם כאלו בהמונים).
אני ממליצה על ספר הכתובות
בגלל שבחלקו העליון של כל עמוד
תמצא שמות רשומים לפי סדר האותיות
וזה נורא חמוד!
אבל ככה זה הולך:
כשהגברת מסיימת לעבור על כל האותיות
היא מגיעה בחזרה לאות הראשונה
והנה הוא שם עומד, והוא זורח ולבסוף הוא מתיישב על המיטה
והשם שלו מתחיל בשמחה באות א’ הראשונה!
אמא הטובה, הביטו, שם היא יושבת ובוכה
על כך שגבר אמיתי ונורמאלי, חטף את ילדתה הקטנה
והאחות הטובה – (יהיה זה מנומס שגם היא תוזכר פה על הדף) –
חושבת בתוך תוכה – “ומי ינשק אותי, על האף?”
והאב הטוב – טוב, אני מתנצלת שרק עכשיו הזכרתי אותו
הוא יושב עם אמא לארוחת ערב ועסוק במחשבות שלו
מסיבת קפה בבית, הו הבית הנעים
הלגה קפה שתתה יותר מדי, מצייצת ועושה קולות מצחיקים
ועכשיו כולנו מקווים, שהחיים של שני אלו האוהבים,
יהיו מלאים באושר, יופי וצחוקים!
הי הייי הוו הוה ויייי
ב-8 בנובמבר 1941 מגורשים אחרוני יהודי המבורג למחנות. מריון ואביה מגורשים למינסק. אב המשפחה, גאורג ברוך, נתלה מיד עם הגיעו, בכניסה למחנה.
עד ראייה בשם היינץ רוזנברג מספר לנו את הסיפור הבא על מריון, על שהתרחש בשנת 1943 במחנה מינסק:
“מריון ציירה שלט כניסה יפה לאיזור המגורים, כשמפקד המחנה, אדולף רובה, רואה את השלט, הוא שואל מי צייר אותו. מריון צועדת קדימה ומודה שהיא ציירה אותו.
הוא זועם: ‘יהודי לא יכול לצייר ציור כזה יפה!’, לוקח אותה לבית הקברות ושם יורה בה למוות”.
בשנת 1919 גיליתי פרטים חדשים ומזעזעים על הרצחה של מריון. פרטים אלו שינו לחלוטין את שידענו. על הרצח של מריון, ניתן לקרוא בפוסט המורחב הזה.
אחותם הבכורה, הלגה, ממשיכה את חייה בתל אביב, מביאה לעולם שישה ילדים – “ילד על כל מיליון”, כפי שאמרה בעצמה.
אחד מהם הוא אבא שלי.
הבא: שנת 1936, אירמה, אם המשפחה מתה. על אירמה, ביטה אחותה ובנה, לוחם מלחמת השחרור ארנולד.
תודה רבה לבת דודתי הנפלאה שרון ארנה, על מציאת המחברת והתמיכה. תודה לאיילת מוהר על העריכה הלשונית.
The Story of the Arna - Baruch Family in Hamburg's World War 2 
Pingback: 1936 הלגה מתחתנת, עולה לפלשתינה | ההיסטוריה של משפחת ארנה – ברוך דרך מלחמת העולם השניה והשואה.
Pingback: הומור בצל המלחמה: יום השואה 2017 | alodium's
Pingback: משפחה קמה | ההיסטוריה של משפחת ארנה – ברוך דרך מלחמת העולם השניה והשואה.
בתור דור שני לשואה, מצער אותי לראות את הפרסום המסחרי הזה.
היי חנה, תודה על הקריאה,
הבלוג הזה לא מרוויח כסף, הפרסומות שאת רואה היא כי הוא בלוג חינמי ללא תשלום.
הספר והתערוכה שהפקנו מומנו על ידי איימסבוטל, השכונה בה גרה המשפחה ובה אני גר כיום. הספר נמכר ללא רווח והתערוכה נשלחת בחינם (מלבד הוצאות המשלוח) לכל מוסד שמעוניין להציגה.
כך שהמטרה העיקרית היא: שכמה שיותר אנשים יידעו את סיפורה של מריון, וייחשפו לאמנותה.
מקווה שהקלתי על צערך בהסבר הנ”ל.
בברכה,
ליאור.
Pingback: משפחה קמה | The Story of the Arna – Baruch Family in Hamburg's World War 2